כרך ל"ו, חוברת 3

במאמרו "השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות", ויניקוט מנסח את אחד השלבים בהתפתחות התינוק מנקודת המבט של יחסיו עם האחר. התהליך המתואר, של מעבר מהתייחסות לאובייקט אל שימוש בו, איננו תהליך הבשלה אוטומטי אלא תלוי בתגובת הסביבה להרסנות התינוק. זהו, לדידו של ויניקוט, אחד התהליכים המורכבים והחשובים בהתפתחות התינוק האנושי. המאמר ממחיש את האופן הייחודי בו תופס ויניקוט את מושג ה"הרסנות", אותו הוא מסמן כדחף חיוני להתפתחות ולאפשרות שהאחר יהפוך להיות "בר שימוש". ההרס שמחולל התינוק בתהליך התפתחות זה הוא ממשי (בשונה מהרס האובייקט בפנטזיה). לאור זאת, המאמר הנוכחי דן במשמעויותיו השונות של ההרס הממשי והמופעים השונים שלו בחדר הטיפול, במטרה להדגים שהרס והרסנות אינם מובנים מאליהם בפירושם הפשוט. בקריאה שלנו את מאמרו של וויניקוט, הרס משמעו שהמטפל (או המטפלת) חש שהוא מאבד את עצמו כ"טוב דיו", וכפי שיודגם בשתי דוגמאות קליניות, חש שהוא מאבד את יכולתו לחשוב. מסקנתנו היא שהיכולת לחשוב שָבָה אל המטפל רק אם יחווה בעומק את ההרס הממשי, וישרוד אותו ולא יגיב. תהליך התפתחותי זה עשוי במהלך טיפול להוביל להכרה במציאות, ולעתים אף ליצירתיות במרחב משותף. הדוגמאות מובאות מתוך טיפולים בפנימייה פוסט־אשפוזית, בה מטופלים ילדים, אשר לא התפתחו אל עבר שלב "השימוש באובייקט" בשל הפגיעה ההתפתחותית העמוקה שלהם.