כרך ל, חוברת 3

במאמר זה אני מציעה להתבונן בהכשרה בפסיכותרפיה ב'ראי התקופה' ולאור הדיון המתעורר במהות הפסיכותרפיה ובמטרותיה בעקבות שינויים תרבותיים, חברתיים וטכנולוגיים. במאמר אדון בשאלות הבאות: האם בעידן הנוכחי נדרש בהכשרה לעיסוק בפסיכותרפיה אותו תהליך מורכב של התבוננות בתהליכים מודעים ולא־מודעים במטפל, במטופל ובקשר הטיפולי? האם תהליך הכשרה מסוג זה חיוני להכשרת מטפל באוריינטציה דינמית בלבד או שהוא נחוץ כבסיס, במידה זו או אחרת, ומעבר לכל אסכולה או טכניקה טיפולית בה בוחר המטפל להתמקצע? האם הכשרת מטפל היא בעיקרה תהליך של רכישת ידע או מיומנויות או שמדובר בתהליך ההתהוות של זהותו המקצועית? במאמר אתייחס לשאלות אלו משלוש נקודות מבט — ניסיון בפרקטיקה, ההתפתחויות במטא־תיאוריה ובתיאוריה הפסיכואנליטית, והמחקר בתחום. אציג המחשה לתהליך ההתהוות של זהות המטפל ואציע מודל לקידום התפתחות המטפל מעבר לכל טכניקה טיפולית בה יבחר להתמקצע — מודל להתהוות זהות המטפל כתהליך של הרחבת העצמי, או כפי שניתן גם לתארו, כמסע של אינטימיות, בדידות ואינטגרציה.