כרך ל, חוברת 3

אמפתיה היא מושג ידוע, כמעט מובן מאליו, במרחב הפסיכואנליטי. עם זאת, קיימת עמימות ביחס להגדרתה ומעטים התייחסו בכתיבתם לאופנים בהם נוצרת בנו ההבנה האמפתית של האחר. במאמר זה, אבקש לגשר על פערים אלה דרך סקירה וניתוח של ספרות פסיכואנליטית ופילוסופית, בניסיון לשרטט את מהות האמפתיה כנוכחות וכפעולה בתוך המרחב הטיפולי. אתמקד באמפתיה, כפי שהוגדרה על־ידי קוהוט, המבוססת להערכתי על הרמנויטיקה של אֵמוּן, תוך ניסיון להראות את האופנים בהם גישה פילוסופית זו מאפשרת מגע חי וקרוב־חוויה לעולמו של המטופל. אציג את רעיונותיהם של נודינגס וגדמר, המדגישים בכתיבתם את הצורך להאמין לַאֲחֵר ולקבלו, ואת הנכונות לעבור טרנספורמציה, כמרכיבים חיוניים לפעולה הטיפולית האמפתית. באמצעות וינייטה קלינית, אדגים קשיים בדרך להגעה להבנה אמפתית ואת חשיבות האמפתיה במרחב הטיפולי.