כרך א', חוברת 1,

ההתלבטות בין דגש תוך-אישי (אינטרא-פסיכי) לדגש בין-אישי מופיעה כבר אצל פרויד, ומאפיינת את התפתחות הפסיכואנליזה. בעוד שהדגש התוך-אישי הוליך להגדרת המטפל כפרשן אובייקטיבי לעולמו הפנימי של המטופל, הרי העשרתו בהסתכלות בין-אישית מוליכה להגדרת הטיפול כמיפגש בין שני אנשים, על כל מורכבותם. גישה זו שונה מגישות לא-אנליטיות, שהזניחו את הצדדים הבלתי-מודעים במיפגש. המאמר עוסק בגילגולי ההסתכלות על ההעברה וההעברה הנגדית כביטוייו של מיפגש בין-אישי רב-מימדי. בין החלוצים שהוליכו להסתכלות זו נידונים כאן פרנצ'י, קליין , סטרצ'י, ביון, ראקר, סליבן וויניקוט. בין המחברים בני-זמננו המפתחים הסתכלות זו נדון ב- אוגדן, גיל, וייס וסמפסון, לאנגס, סנדלר וסנדלר, סרלס וקייסמנט. המאמר מדגיש את הסכנות בניסיון לכוון את המטפל לעמדה קבועה מראש ביחס למטופל (ניסיונות המופיעים אצל פרויד, רוג'רס ואלכסנדר בגירסאות שונות); את הבעייתיות בציפיה של המטפל מעצמו להיות כל-יודע, ובניגוד לכך - את התועלת שהמטפל יכול להפיק מתשומת לב להעברה הנגדית כפי שהיא מתרחשת בפועל, ומבדיקת הדקויות של יחסי-הגומלין הנוצרים בינו לבין המטופל ומספקים מפתח אותנטי להבנת המטופל.