כרך כ"ז, חוברת 1,

מאמר זה מצרף יחד שלוש תרומות חשובות ביחס לטראומה ולקטסטרופה נפשית בתיאוריה ובטיפול הפסיכואנליטי: המאמר של פרויד "מעבר לעקרון-העונג", שבו הכניס שינוי רדיקלי בתיאוריה הפסיכואנליטית לנוכח החריגה הנוקבת של תחום הטראומה וכפיית החזרה מעקרון-העונג; הפיתוח של קאתי קארות (בספרה "Unclaimed experience") אשר מבוסס על הסיפור הדרמטי של טאסו שמובא במאמר של פרויד, של "הקול שזועק מן הפצע", קול שמשתחרר דרך "הפציעה הכפולה" המאוחרת בניסיון לספר על מציאות או אמת טראומתיות שאינן נגישות בדרך אחרת; ורעיונותיו הייחודיים של ויניקוט על "ההתמוטטות שאירעה ולא נחוותה" ומשמעותה הטיפולית הגדולה (במאמריו "Fear of breakdown" ו-"Psychology of madness"). אולם דיסוציאציה מסיבית היא מנגנון הגנה רב-עוצמה כנגד טראומה שהנפש לא יכולה לשאת. התעוררותן לחיים של הטראומה והקריסה הנפשית מציפות את הטיפול באימה, בכאב, בנואשות, בחוסר ידיעה, בריק, בשיתוק, באטימות ובמוות. מתוך חשיבתי התיאורטית-קלינית ודוגמאות קליניות הלקוחות משלושה מקורות שונים, אתמקד במשמעות היותו של המטפל-עם-המטופל ('withness') בתוך הִתחיוּת החוויה הטראומתית, כי בעיני – היותו-שם או 'הינכחותו' בחיבור-נפש עם המטופל מהווה תנאי הכרחי לאפשרות לפגוש, להחזיק, להכיל, לשרוד ולאפשר שינוי במצבי שבר ודיסוציאציה אלה.