כרך כ"ד, חוברת 2,

מאמר זה בוחן את השפעתן של שלוש פונקציות מרכזיות בתוך היחידה אם-תינוק על כינונה של השפה. הדיון יתמקד בשני סוגי מתקפה על כינון השפה: השפה הקונקרטית, המהווה מתקפה על יכולתה של השפה לחרוג מעצמה ולהתבונן בעצמה, וה'פסוידו-שפה', המהווה מתקפה לא על השפה עצמה כי אם על האותנטיות שלה, או על מידת החיבור שלה לאמת הפנימית. בשונה מן השפה הקונקרטית, ה'פסוידו-שפה' היא שפה שמשפטיה מובנים לעילא ולעילא, אלא שהקישור ביניהם אינו אלא קישור לכאורה, ולכן אם אין הם מהווים אלא אוסף של מתקפות על מובן. מתוך שני תיאורי המקרה שיובאו כאן ידגים המקרה של ראובן יחס אם-תינוק שבתוכו נוצרה שפה קונקרטית, כזו שאינה מסמנת חלל, אלא היא עצמה חלל שהנפש נעדרת ממנו. ואילו המקרה של איילה ידגים את היווצרותה של פסוידו-שפה בעלת מובן, אך נטולת חיות, כלומר שפה החוצצת בין המובן לבין החיות. את הדיון בתיאורי המקרה תלווה קריאה ביצירתו של רילקה "רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה", כהדגמה ספרותית של הרעיונות שלעיל.