כרך כ"ד, חוברת 2,

במאמר זה אציע שפסיכולוגית העצמי היא תיאוריה הנעה באופן מאוזן בין ההוויה הנפרדת והסופית, המיוצגת על-ידי ההיבט המבני שבתיאוריה הקוהוטיאנית, לבין ההוויה האחדותית והאין-סופית המוצאת את ביטוייה במושג ההתמרה. שתי הוויות אלו, שניתן לראותן גם כאופנויות חשיבה 'מערבית' ו'מזרחית', מתכנסות היטב אל תוך התיאוריה, והתכנסותן ההרמונית מציעה אפשרות רדיקאלית להתהוות חדשה בשדה הפסיכואנליטי, אשר נשענת לא רק על ריפוי הנפש, אלא מכילה גם את הכמיהה האנושית להתקיימות רוחנית ואחדותית. התקיימות כזו, המוצאת ביטוייה בהמשגה הקוהוטיאנית של היות זולתעצמי, מאפשרת את השעייתה של חווית הבדידות ואת הנגיעה באין-סופי המצוי מעבר לסופיותו של היחיד.