כרך כ"ג, חוברת 1,

לגלות סימני חיים ב"קצה ההתקיימות" - הפיסית או הנפשית - זוהי משימה טיפולית ואתית ממדרגה ראשונה, בעיני זוהי התקווה. ייתכן שההגדרה המקובלת של התקווה כהמתנה, תשוקה שמשהו טוב יתאפשר בעתיד, גרמה להרחקתו היחסית של המושג מהעולם הפסיכואנליטי או קישורו עם אשליה שלילית ומעכבת צמיחה. ההכרה העכשווית בחיוניות הנגיעה במימד האונטולוגי של החוויה, במימדים טרנסצנדנטיים, אסתטיים ומיסטיים כמרכיבים בלתי נפרדים מהמפגש והחוויה הטיפוליים, מאפשרת לשוב אל מושג התקווה. המאמר מציע בחינה מחודשת של התקווה כהוויה רגשית חיונית לשינוי וחיפושה לא בעתיד אלא בהווה, לא במקרו אלא במיקרו, ברגעים אסתטיים הנוצרים במרחב הביניים האשלייתי, בתנועה עדינה מחושך לאור, בסימנים אנומליים שאולי מעידים על חיים. יושם דגש על האופן שבו התבוננות בתקווה באופן זה מאפשרת להשתמש בה בפרקטיקה הטיפולית כגורם מחולל תמורה. לא פעם, תנאי הכרחי להתנעת התהליך הוא היכולת של המטפל לגייס את תשוקת החיים שלוף את אמונתו, כדי להחזיק את התקווה למטופל מול כוחות השאול.