כרך ב', חוברת 2,

מאמר זה בודק את מוכנותו של הקורא לוותר על מוסכמות פרשניות מקובלות בחס לשיח הבדיוני, ובמקביל, את הבעיה של קונסטרוקציה / רה-קונסטרוקציה, המעסיקה היום את חקר הפסיכותרפיה. ההקשר לבדיקה זו הם, מצד אחד, התיאוריה הספרותית המודרנית, ומצד שני, המושגים "סובלנות לפרדוקס" ו"השתקפות" בהם ראה ד.ו. ויניקוט כלים מהותיים להתפתחות האדם ולאינטראקציה הפסיכותרפויטית.
ה"טקסטואליזציה" של התרבות האנושית, שצמחה מתוך הבלשנות המודרנית מהווה בסיס תיאורטי לאנאלוגיה בין השיח הטיפולי וסוגי שיח אחרים.
טענתו היא, שאת מוכנותו של הקורא לקבל רב משמעות ואפילו פרדוקס ביצירה הספרותית יש לראות כביטוי ליכולת בסיסית לאי הכרעה בין ניגודים תוך חוויה של משמעות.
להארת טענה זו, מובאת קריאה של הסיפור "ידידות" מאת ש"י עגון שבו ניתן למצוא פרדוקס ותפקיד מראה הן במישור התימטי והן במישור הז'אנרי. במישור התימטי ממחיש הסיפור את הכשל הלשוני ביחס למציאת העצמי, בזמן שבמישור הז'אנרי, אין ניתן להכריע, אם מדובר בסיפור פנטסטי או בדיווח על פנטזיה. רק באמצעות השתקפות מאפשר הסיפור למספר להשיג אינטגרציה עצמית ולקורא לחוות אי הכרעה כבעלת משמעות.