כרך י"ד, חוברת 1,

הקשר אם-תינוק נחשב לגורם המשפיע ביותר על התפתחותו של התינוק, היות שהווייתו הנפשית עדיין בלתי נפרדת מזו של האם. לכן, סימפטום נפשי בינקות נחשב בדרך כלל להפרעה בקשר בין התינוק לאמו. במאמר יתואר טיפול משולב בתינוקת ואמה, שארך כשלושה חודשים. התינוקת הובאה לטיפול דחוף בהתקפי חרדה קשים סביב עשיית צרכיה. היעלמותו המהירה של הסמפטום תוך כדי הטיפול לוותה בבירור התהליך שיצר אותו. הבנת הפנטזיות והצרכים של האם שהופנו כלפי התינוקת, יחד עם האפשרות שלה להזדהות עם עמדתה התומכת והמכילה של המטפלת, היו ליבה של ההתערבות הטיפולית. אלה איפשרו בהמשך הזדהות של האם עם חלקים נזקקים ופגועים בעצמה. כתוצאה מכך, יכלה האם לראשונה לראות את בתה כישות נפרדת, חסרת אונים ומבוהלת ולהגיב אליה באמפטיה וחמלה. הפרדה זו בין השתיים איפשרה המשך התפתחותה הספונטנית של הבת. החשיבות של נוכחות התינוקת בחדר במהלך הטיפול - למרות שנמצאת עדיין בשלב טרום-מילולי – מוסברת ומודגמת.