התהליכים הנורמליים לתחזוקת תחושת–העצמי III – היחסים עם הזולת והקבוצה
פרופ' פנחס נוי
כרך י"ד, חוברת 1,
1999
זהו השישי מתוך סידרת מאמרים העוסקת בפסיכולוגיה של 'העצמי' (1, 2, 3, 4, 5) והשלישי מבין אלה הדנים בתהליכים המעורבים בפיתוח ובתחזוקה הנורמלית של תחושת-העצמי. המאמר הנוכחי מתמקד בריקמת היחסים ההדדיים שבין העצמי לזולת ולקבוצה אליה הוא משתייך. המושכל הראשון בפסיכולוגית העצמי, מאז שהיגל (6) העלה ב'הרצאת יינה' נושא זה לראשונה לדיון, הוא שהעצמי מסוגל להתפתח רק בתוך, נוכח, ובעזרת קבוצה אנושית כלשהי. פסיכולוגיית-העצמי המודרנית פירטה והגדירה את הצרכים הבסיסיים אותם חייבים הזולת והקבוצה לספק, כדי להבטיח את התפתחותה התקינה של תחושת-העצמי. אין בכוונתי כאן לערער על תיאוריה זו ועל הצבתה את הקשר עם 'זולת-עצמי' (selfobject) אמפטי כצורך הבסיסי המרכזי, אלא רק לטעון שתיאוריה זו היא חד-צדדית, מותאמת לערכים של החברה המערבית בימינו, וגזורה מן הניסיון הקליני עם שכבה חברתית סלקטיבית. לכן אין היא יכולה להתקבל כתיאוריה אוניברסלית המתיימרת להסביר את התנאים להתפתחות ולתחזוקת תחושת-העצמי בכל התרבויות ובכל התקופות ההיסטוריות. התנאי היותר בסיסי לפיתוח תחושת הזהות-העצמית, כפי שאנסה להראות במאמר זה, הוא בעצם ההשתייכות לקבוצה אנושית כלשהי, ההזדהות עם מטרותיה, והנכונות להשתלב בפעילויותיה.
הורדת המאמר
