כרך ט', חוברת 1,

המאמר סוקר מחקר המסביר מימצאים לגבי הפרופיל האישיותי של בני הדור השני באמצעות משתנה מתווך – המטלה הבלתי פתירה. הטענה במחקר היא כי בני הניצולים חיו בסביבה משפחתית ייחודית, בה הוטלה עליהם שורה של מטלות שכללו: ויתור על עצמם, הגנה, דאגה ואספקת אושר להורים. אלו הן מטלות, שבמילויין לא יכולים היו בני הדור השני להצליח בשום אופן ומשום כך היוו עבורם מטלות בלתי פתירות. 40 נבדקים בני דור שני לניצולי שואה ו-43 נבדקים מתואמים להם, שהוריהם ממוצא אירופי, אך לא שהו באירופה בזמן הכיבוש הנאצי, ענו על שאלוני המחוייבות כלפי הורים, ונמדדה רמת מצוקתם ורווחתם הנפשית. כל המשתתפים במחקר נדגמו מאוכלוסייה שאינה קלינית. כל השערות המחקר אושרו: נמצא הבדל בין בני הדור השני לניצולים לבין קבוצת הביקורת, כאשר בני הדור השני התנסו באופן מובהק במידה רבה יותר של מחוייבות לביצוע מטלות בלתי פתירות ביחסים עם הוריהם. החוויה של חשיפה למטלות בלתי פתירות מתבססת אצלם, הן על תחושת מחוייבות רבה יותר להורים והן על תחושת כישלון בהשגת פתרון. מצאנו שלמידה בה אנשים לוקחים על עצמם מטלות הקשורות בהוריהם יש השפעה מובהקת על מצבם הרגשי: מצוקה ורווחה נפשית. ככל שבני הדור השני מנסים יותר להיטיב עם הוריהם, כך גדלה מצוקתם הנפשית וקטנה רווחתם הנפשית. רק בני הדור השני שלא ניסו להיטיב עם הוריהם גילו מצוקה נפשית נמוכה ודומה לזו של קבוצת הביקורת. מימצאי המחקר מציעים פתרון ליישוב הסתירה בין החוקרים השונים, שחלקם טוענים שבני הדור השני אינם שונים מאחרים וחלקם טוענים שהם סובלים יותר מאחרים, כקבוצה, ממצוקה נפשית. המימצאים מראים שבני הדור השני שונים מאחרים במצוקה נפשית רק כאשר הם לוקחים על עצמם מידה גבוהה של מחוייבות להיטיב עם הוריהם. המאמר מציע הסברים לנטייה זו, המייחדת את בני הדור השני, ודן בהשלכות התיאורטיות והטיפוליות של המימצאים על אוכלוסייה זו.