"דברי עכשיו ילדה, אני שומעת" (עמ' 262-256)
דנה אברמוביץ'
כרך מ, חוברת 3
2026
המאמר עוסק בכתיבה משותפת כמנגנון טיפולי בעבודה עם שירה, אישה הסובלת מפוסט טראומה מורכבת בעקבות התעללות בילדוּת. דרך הפריזמה התיאורטית של פונקציית העֵד, נבחנת היכולת לייצר נארטיב טיפולי המאפשר עיבוד של חוויות בלתי נסבלות. הכתיבה נוצרת מתוך קשר טיפולי מתמשך, חוצה גבולות פורמליים, שבו המטפלת אינה רק עדה לסיפור — אלא מחזיקה אותו, כותבת אותו, ולעתים מדברת בקולה של המטופלת עצמה. במרחב זה מתהווה זהות מחודשת — כזו שיכולה להישיר מבט לעבר, לספר את הסיפור לראשונה, ולהחזיר למטופלת את תחושת הריבונות על חייה.
DOI:
10.65830/VUPJ9760DAb
