כרך מ, חוברת 2

בטראומה קולקטיבית, היחיד ״נדרש להטמיע בכוח בנפשו ובישותו פריצה טראומתית, שהורָתה ולידתה אינה בספֶרה של ההיקבעות התוך־נפשית אלא בספֶרה של הפוליטי, של האידאולוגיה״ (1). במאמר זה אציע חקירה פסיכואנליטית ראשונית של הטראומה הקולקטיבית המזרחית בישראל, שמקורותיה בממד הפוליטי — בתפיסה האוריינטליסטית שאומצה על ידי הנהגת המדינה ומוסדותיה בעשורים הראשונים לקיומה, וששימשה בסיס למדיניות ממוסדת של אי־שוויון, גזענות ודיכוי כלפי יהודים יוצאי ארצות ערב, האסלאם, הים התיכון והבלקן. אעקוב, מתוך אנליזה, אחר אופני ההעברה הלא־מודעים של הטראומה מן הדור הראשון לשני במשפחה מזרחית, ואראה כי מלכוד הזדהויות לא־מודע עם עליונות ונחיתות אתניים — המלווה בשנאה על הנחיתות — עובר בין הדורות וחוזר בדרכים ייחודיות אצל מטופלים מזרחים. מלכוד זה פועל כתצורה של הזדהות עם התוקפן, והוא חוזר ומופעל הן במרחב הקליני והן במרחב החברתי־פוליטי. מעצם טבעה, הטראומה הקולקטיבית נוגעת בשאלת היחסים שבין המערך הנפשי לעולם שבחוץ. בהתבסס על פרויד, אראה כי מה שאנו מכנים ״מציאות״ הוא הבניה של המערך הנפשי, כלומר, מציאות מובנית, ובמובן הזה, נפש־מציאות, פנים־חוץ, שזורים זה בזה. הטראומה, ובכללה הטראומה הקולקטיבית, מתרחשת בעקבות היתקלות במה שמעבר למציאות המובנית, ומסמנת את גבול היכולת של המערך הנפשי ואת קריסתו. מתוך כך אעקוב אחר תצורות שונות של שזירה בין פנים לחוץ, ואראה כיצד מלכוד ההזדהויות פעיל גם במרחב הפוליטי־חברתי, ובכלל זה באסון השבעה באוקטובר. ההיחלצות ממלכוד זה חיונית לאיחוי אחד השסעים העמוקים, הכואבים וההרסניים בחברה הישראלית.