כרך מ, חוברת 2

מושג 'ההזדהות עם התוקפן', שטבע פרנצי, מתייחס לתופעה שבה הנפש, בשלבי ההתפתחות המוקדמים, מתאימה עצמה להיעדר הכרה של האחֵר במצוקתה, תוך מחיקה, עיוות ואיון של העצמי. הניתוק של האחר מהעצמי (של הילד) מובלע (incorporated) לתוך הנפש הרכה וממשיך לתקוף מבפנים את העצמי האותנטי המנותק. תופעה זו נמצאת על רצף שבין סוציאליזציה תקינה למצבים פתולוגיים שבהם העצמי האותנטי מנותק מתוך אימת התמוטטות. מצבי עצמי מנותקים נאחזים בהחזקה הישרדותית מגוננת, ובו זמנית חותרים להיחוות ולהתממש, בעודם נהדפים על ידי אימת ההתמוטטות שמנכיח האחר (התוקפן) המובלע. מדובר בטראומה ראשונית שקיימת באופן בלתי נמנע ברמות שונות בבסיסה של כל נפש. בסביבה מאפשרת, מצבי עצמי אלה מבטאים עצמם בפעולה (acting out), שכן בהיעדר ייצוג עליהם להיחוות תחילה ולקבל תיקוף והכרה מהסביבה כדי להתהוות. במצע בין־אישי זה של אחדותיות, החייאת המצבים הדיסוציאטיביים של המטופל מעוררת באופן בלתי נמנע דיסוציאציות של המטפל (ולהיפך); ביטוים בפעולה מוביל למימוש הדדי בפעולה (enactment) שמשחזר את היחסים הממאירים המוקדמים שהביאו מלכתחילה לניתוק העצמי. במאמר אבהיר מושגים אלה ואתייחס לתופעות נפשיות שונות שמקבעות את האיזון הנפשי ההישרדותי המורכב והופכות אותו לעיקש וקשה לפרימה. מצבי עצמי דיסוציאטיביים (לא־מודע לא מודחק) מהווים 'אחר' בנפשנו ופועלים ומשפיעים עלינו בבלי דעת. הם מתקיימים תדיר מאחורי הקלעים ולעיתים סבוכים בלא־מודע המודחק. אציע שעצם ההכרה בקיומם תקל עלינו בפיענוחם ובפרימתם, ומתוך כך — תסייע לנו לאפשר למטופל להחיות את עצמו. אציג דוגמה קלינית להמחשת רעיונות אלה.