כרך א', חוברת 2,

עבודה זו מתרכזת ברובד החוויתי של יחסי אובייקט ובוחנת אותם מעמדה פנומנולוגית. מועלית ההשערה שחווית האובייקט על-ידי האני מתרחשת בו-זמנית בשתי אופנויות חוויתיות שונות ומשלימות: אופנות ההוויה, ואופנות העשיה. העצמי חווה את האובייקט כהווה או כעושה. שתי אופנויות שונות אלו יוצרות מצבים בסיסיים באני החווה בהתאמה לכל אופנות. מתוך מצבים אלה נוצרות צורות ורמות נבדלות של ארגון האני המשתקפות באיכויות שונות של ארגון קוגניטיבי, קווי אישיות, טיפולוגיות-אופי ופסיכופאתולוגיה. אך בראש ובראשונה הן היוצרות דפוסים ספציפיים ודיפרנציאליים של יחסי אובייקט.
החוויות הסובייקטיביות של "הוויה" ו"עשיה", של עצמי ואובייקט יוצרות באני החווה אותם תוצרים שאת איכותם השונה אנו פוגשים ומתארים ברמה הקלינית והמטאפסיכולוגית, כנרקיסיזם וכאהבת-האובייקט. להמשגה זאת יש השלכות לגבי המתרחש במפגש הבין-אישי בכלל ובמפגש הטיפולי בפרט. כמו כן היא מאפשרת לנו הבנה מעמיקה יותר של כמה סוגיות בלתי מיושבות בתיאוריה הפסיכואנליטית, כמו היבטים שונים של רגרסיה, וההבחנה בין חשיבה ראשונית ושניונית.