כרך ל"ח, חוברת 3

מדור עבודות מקוריות:

גם ויניקוט וגם ביון מהדהדים את פרויד עצמו שטען כי הלא־מודע כולל הרבה מעבר ללא־מודע הדינמי או המודחק. ויניקוט כותב על הפחד מהתמוטטות והמשיכה אליה ואילו ביון על השינוי הקטסטרופלי והפחד מפניו. אזור החפיפה ביניהם הוא המפגש עם החוויה הלא־מודעת שאינה מודחקת, זו שאינה יכולה להירשם בנפש, אשר נותרת בלתי־נגישה. הן ההתמוטטות והן השינוי הקטסטרופלי כרוכים בחוויה פרדוקסלית, סזוריאלית, שנחווית לראשונה ב'כאן ועכשיו' של המפגש האנליטי ובו־בזמן עשויה להדהד חוויה מהעבר, כזו שקרתה אך לא נחוותה. אולם ההתמוטטות שקרתה אך לא נחוותה אינה בהכרח אירוע מסוים בעל צורה שהתרחש בעבר, אלא עצם העובדה שטרם היה שם עצמי חזק דיו, המסוגל לשאת את המפגש עם מציאות מציפה, מעבר ליכולתו להעלות על הדעת. לפיכך, כדרך להרחיב את יכולתו של האדם לשאת את הכאב הכרוך במפגש עם מציאות סבוּכה באין־סוֹפִיוּתַהּ, הנחווית מעבר להשגתו, מְכוּוֶנת האנליזה לא בהכרח למפגש עם התכנים, קשים ככול שיהיו, בעברו של המטופל, אלא להרחבת הפונקציה הנפשית, באמצעותה יכול האדם לפגוש את המציאות ולהעניק לה פשר ומשמעות.