כרך ל"ז, חוברת 2

מדור עבודות מקוריות:

במאמר זה אצביע על האיכות החזרתית של האדם ה׳כלוא׳ בהפרעת אישיות נרקיסיסטית. המופעים בקליניקה ובכתובים יהיו אולי שונים זה מזה, אך ייתכן מאוד שהדינמיקה איננה שונה. זוהי למעשה הטראגיות. כל כישלון מציאותי או מדומיָן מסמן את הסטטיות חסרת התקווה ברגעי השיא של השבר. לאחר מכן, חוזרת הפנטזיה ומשתלטת, תקווה חדשה־ישנה ניצתת והכול מתחיל מהתחלה. סטיבן מיטשל סבור כי הפנטזיה מייצגת את נסיגת הליבידו חזרה אל ה׳אני׳. מצב הגנתי זה יכול, בתנאים מסוימים, להפוך להתנעה מחודשת של ההתפתחות לעבר אהבת אובייקט שתתרחש או לא, כתלות ביחסי הגומלין של הפרט עם הסביבה. בחלק הראשון עומדים דֶדָלוֹס ובנו איקרוס. סיפורם מתאר את התקשורת שמחיָה את ההורה עם הפצע הנרקיסיסטי על חשבון הילד. ההורה מכלה את משאבי הילד, גוזל ממנו את משאבי חייו כדי להחיות פנטזיה נרקיסיסטית לא־מודעת. כך הוא מבטיח שילדו יפתֵח עצמי כוזב, המפחד לתבוע את מקומו בעולם, שמא יהרוג את ההורה שלו וההורה שבו. בחלק השני עומד סיזיפוס של קאמי. מסיפור סיזיפוס משתקף המעגל האכזרי והמשתחזר של ההפרעה הנרקיסיסטית. עם זאת, ייתכן שיש מסר חיובי — בכל אחד מהחלקים שעת כושר, שעת תובנה, הזדמנות.